איתמר גלבוע – החיים כמשל

כשנכנסים לסטודיו של איתמר גלבוע קשה שלא להבחין בסדר ובארגון המופתי של סך כל חלקיו של האומן, פרוסים לפני, סדורים על מדפים, מדפים. כרוביות שאכל במשך שנה מחייו, מונחות לצד חלקים של מוחו הפורה. מדובר כמובן ביציקות עשויות פורצלן, או פסלי כרום כסופים ומנצנצים שהודפסו בתלת מימד, וצופו בטכניקות מורכבות. שנים של רישום, איסוף, תיעוד ומחקר נאספו לכדי מספר לא מבוטל של פרוייקטים, שמכל אחד מהם נולדו תערוכות בישראל, בהולנד ובעולם. בימים אלו בהם תערוכות, גלריות ומוזיאונים ברחבי העולם סגורים, זכיתי לבלות בוקר אחד שימשי במיוחד במחיצת האומן בשיחה מרתקת על סיפור חייו, בשנים שעברו מאז סיים את התואר באמנות, ועד היום. אשמח לשתף אתכם בסיפור ההצלחה, דרכו האומנותית, וחיים ויצירה כאן בהולנד.

איתמר גלבוע, בכמה מילים

איתמר בן 46, נולד וגדל בתל אביב למשפחה של אנשי רוח וספר. אימו, הסופרת שולמית גלבוע, אביו, אלי גלבוע, היה ראש החוג לפילוסופיה של החינוך במכללת לוינסקי, ואחיו, ניב גלבוע, עיתונאי, ומגיש טלוויזיה. ולמרות כל זאת את חייו הבוגרים החל בכלל בלימודי מנהל עסקים, וב-7 שנים לאחריהם הקים וניהל חברות סטארט-אפ בתחום ההייטק. תוך כדי החל לצייר. נדמה שכבר אז האינטנסיביות בה צייר, היתה רמז עבה לבאות. בשנת 2001 קריסת שוק ההון הייתה הנקודה בזמן בו עשה חשב מסלול מחדש, ובגיל 28 החליט איתמר לקחת את עצמו-האומן ברצינות, ארז מזוודות ועזב ללימודי אומנות באמסטרדם, שם נשאר עד עצם היום הזה.

דיאגרמות של החיים

ובכל זאת נדמה שמשהו נשאר מהתקופה האנליטית, בגלגול הבא של חייו. למשל, את הפרויקט הכה מדובר  The Food Chain Project התחיל גלבוע שנים לפני שהציג אותו. במהלך שנה תמימה רשם ביומן את כל מה שאכל ושתה. באופן גורף החליט בינו לבינו לא לחזור אל הרשימות עד שתסתיים שנת הרישום, בכדי לא לבקר את הרגלי התזונה שלו, ולמעשה לשמור על האותנטיות של המחקר. כעבור שנה העלה את הממצאים לטבלת אקסל. 16 ליטרים של בקבוקי ויסקי לעומת 3 תאנים שאכל באותה השנה היו בין הממצאים שהצחיקו אותי ממש. הררים של ביטר-בולן, בשר טחון וגבינות קשות הדיחו הצידה את התזונה הים תיכונית של חומוס ושאר ירקות, אליה היה מורגל מישראל. בזכות המחקר שניהל במשך שנה זו, וללא כל התכווננות מיוחדת, גילה עוד צד לזהות ההולנדית שלו.

“ואז חשבתי לעצמי מה אני רוצה לעשות עם זה, והחלטתי לנסות לעשות מזה פסלים… וסופרמרקט. בחרתי לעבוד עם פיסול, מדיום שלא נגעתי בו קודם, והתחלתי תהליך ארוך של כמה שנים של מחקר ופיתוח… המזל הכי גדול שהיה לי אז, שתוך כדי שאני מתעסק בזה,  פנתה אלי במקביל משפחת Van den Broek, בעלים של רשת הסופרמקים Dirk שביקשו באותם הימים לפתוח מוזיאון שיתעסק במזון וצרכנות, והם שמעו על העבודה שלי. מהון להון תוך כדי שאני עובד על הפרויקט הם קנו ממני את כל התערוכה, וזה למעשה נתן לי את הפוש לסיים את כל העבודה על סך 8,000 חלקיה, פרויקט שלקח 5 שנים והציב אותי במקום אחר” .

התוצאה מרהיבה. פסלים בגודל אמיתי, יציקות פורצלן המתארות בעדינות ובפואטיות את כל אותם אבות המזון שהרכיבו את התפריט באותה שנה. עם סיום הקורונה אתם מוזמנים לביקור מרתק בספורמרקט שיצר איתמר במיוחד לתערוכת הקבע של מוזיאון LAM, שנמצא בסמוך לגני קוקנהוף.

זהות וזרות

את איתמר הכרתי למעשה לפני 15 שנה, בסיבוב הראשון שלי בהולנד, כששניינו היינו כאן סטודנטים, ואף לקחתי חלק בפרויקט הגמר שלו. I Want To Be Green הוא פרויקט מרתק שסלל את הדרך אותה עבר מאז שוב ושוב בקונסטלציה זו או אחרת: העיסוק, הבדיקה והנסיון להגדיר את זהותו והייצוג שלה. בזמנו, הרעיון היה להביא למרכז הבמה האומנותית את השיח סביב זהותו של זר במדינה חדשה. בעבודת הוידאו אפשר היה להקשיב לאסופה של הרהורים, תחושות ומחשבות של ישראלים שעברו להתגורר זה מכבר בהולנד. איך זה להיות זר בהולנד? מה מרגיש פה בבית? איך אנחנו חושבים שההולנדים רואים אותנו? בדקות הראשונות לצפייה בוידאו לוקח לצופה זמן להבין שהגבר והאישה בעלי החזות ההולנדית המובהקת, מדברים למעשה בסינק מופלא את קולותיהם של אותם הישראלים. תחושת הבלבול שמלווה את הצופה בוידאו, מייצרת רגע מדויק בו סחף גלבוע גם את הצופה לתוך תחושת הבילבול שמרגיש זר במקום חדש, בעודו מנסה להבין את השפה המקומית.

מרגש ומעניין לצפות בעבודה הזאת כל כך הרבה שנים אחרי, ובעיקר לגלות את הרלוונטיות שלה היום. הולנד, המדינה הצפופה ביותר באירופה, מונה 16 מיליון תושבים, מתוכם כ-3 מיליון מהם בעלי רקע לא הולנדי, ומתוך אלו קרוב ל- 2 מיליון איש, הם ממוצא לא מערבי.

“לא תמיד הזדהיתי עם הדברים שנאמרו, וחלקם היו קיצוניים מאד. אבל רציתי כן להראות להולנדים מה זרים חושבים… ובעיקר ההבנה הזאת שאנחנו מחפשים בית כל הזמן, שזה לא פה ולא שם, היה למעשה המסר העיקרי. התלישות של הישראלים, והאי שקט של לחפש כל הזמן משהו. וזה גרם לי להבחין שבכל הראיונות יש הרבה ביקורת על הארץ, אבל גם הרבה ביקורת על הולנד, ושכולם עדיין מחפשים את הבית”.

בית

העבודה הבאה עסקה למעשה בשיקוף של המצב ההפוך. הייאנג של היין. הפעם אסף גלבוע כ- 20 משפחות הולנדיות, שעברו להתגורר בישראל. יש לציין שלמשפחות לא היתה שום זיקה קודמת לישראל ו/או ליהדות, כלומר מדובר בזרים של ממש. הללו נתבקשו להגיב מנקודת מבטם לאותה רשימה של שאלות שהוצגה לישראלים בעבודת האומנות הקודמת, שנה קודם לכן. סיפורה של כל משפחה הוקרן על מסך טלוויזיה בתוך סלון קטן שהותקן בתוך בית קטן, מיניאטורי. כך עבר הצופה בין הבתים הקטנים, והציץ פנימה ללב ליבה של המשפחה ההולנדית. בקסם רב שוב גייס האומן את הצופה להיות חלק מעבודת האומנות, משחזר את יצר המציצנות של כולנו, בעודנו עוברים על פני החלונות ההולנדיים החשופים. Rijtjeshuizen Rijtjeshuizen – בתי שורות, היתה עבודת האמנות שהצליחה להפתיע הפעם גם את האומן.

“הסיבה שבחרתי להציג את העבודה ככה, נובעת למעשה מהעובדה שכמעט כולם ללא יוצאים מן הכלל ברגע שהצליחו למצוא בית עם גינה קטנה וזה שלהם, הם הרגישו בבית… כל הדיסונאנס הזה שהיה קיים אצל הישראלים לא היה קיים אצל ההולנדים”.

הדבר הבא

במהלך חודש מרץ היתה אמורה להיפתח התערוכה Body of Work, בגלריית אלון שגב התל אביבית. שנה קודם, במאי 2019 נחשפה התערוכה לראשונה במוזיאון הפסלים Museum Beelden aan zee חלל גדול מוקף במראות, ובמרכזו מוצגים פסלי כרום כסופים המתארים בדיוק רב חלקים מגופו של איתמר: מוחו, ליבו, הריאות, הצלעות… כאילו שפך בפני הצופים את ה- GUTS שלו, תרתי משמע.

הפסלים יפים כל כך, עשויים ללא רבב, תוצאה של שנים של מחקר, פיתוח ושיתוף פעולה עם חברות מהתחום הרפואי, אותן גייס לפרויקט וחיבר ל- Stratasys, חברה ישראלית שעוסקת בהדפסות בתלת מימד. לצורך כך, בילה 70 שעות בתוך מכשיר MRI. העבודה על המוח היתה מרגשת במיוחד, בעיקר משום שזה האיבר שמשקף באופן הפעיל ביותר את התהליכים הפנימיים בראשו הקודח של האומן. ניכר כי איתמר הצליח להרכיב פורטרט עצמי מבריק, תוך כדי יצירה של שפה ויזואלית חדשה.

בימים אלה, כשכולם היו בבית, בישלנו, שתלנו, קראנו, ישנו, חלמנו, ובעיקר מצאנו דרכים לבטא את עצמנו כמו שלא הצלחנו שנים, סתם כי לא תמיד היה לנו את הזמן והפניות. להתבונן ביצירות של איתמר, נידמה כי לפעמים הוא עושה זאת בשבילנו, במקומנו. מקדיש לנו זמן כדי שנכיר את עצמנו, נבין את עצמנו טוב יותר.