בית מונדריאן: המדריך המלא

בית מונדיראן הוא מוזיאון קטן ומקסים שמספר את סיפורו של האיש שצייר בקווים שחורים וריבועים צבעוניים את דרכו האומנותית. אתם בטח מזהים את ציוריו, המודפסים על כל פריט אפשרי: החל מגרביים ועד למגבות לים. אפילו מעצב האופנה איב סאן לורן, שכבר בגיל 5 התאהב בציוריו של מונדריאן, החליט להקדיש לו מיני קולקציה של שמלות קוקטייל, כמחווה לרעיונות היצירתיים, והעקרונות האומנותיים שעימם הזדהה.

כדי להפוך את הביקור במוזיאון למהנה, כתבתי הקדמה קלה ושימושית, ובה אפרוש את סיפורו של האומן, מלווה בהסברים ופרשנויות למושגי יסוד באומנות. מזמינה אתכם לעשות קפה, לקרוא, ולגזור לשימוש בעת הצורך…

הילד פיט

פיט מונדריאן, האומן ההולנדי המפורסם, נולד בעיר Amersfoort לפני כ- 150 שנה. בניין המוזיאון הוא למעשה הבית בו גדל. כיף להסתובב במוזיאון, ולהביט דרך החלונות הגדולים בתעלה ממול, בעצים המשתנים עם עונות השנה, בעננים המשתנים עם חלוף השעה, ולדמיין איך הילד פיט היה חולם בהקיץ. איך מתוך העיירה הקטנה גדל מנהיג של מהפכה, שהתחוללה בעולם הציור, העיצוב והאדריכלות. פיט נולד למשפחה קלוויניסטית, ונוקשות היוותה בסיס משמעותי באומנות אותה ייצר. בתחילת דרכו למד ציור קלאסי באקדמיה, והרבה לצייר תמונות נוף, טבע דומם ופורטרטים בהזמנה. זוהי התקופה שבה צייר למעשה ציורים פיגורטיביים, כלומר ציורים המתארים דבר הקיים בטבע, כמו אגס, אישה או שדה פרחים; figure  = דמות.

בשנת 1905 ביקר מונדריאן בתערוכת ציורים של ואן גוך ההולנדי, והושפע ממנה מאד. ואן גוך השתייך לזרם האימפרסיוניסטי המאוחר. אימפרסיוניסטי מלשון Impression = התרשמות. ואן גוך צייר את התרשמותו מהטבע, והמציא טכניקה חדשה בכדי לבטא את הרשמים שלו בציור. כשאנו מביטים בשדה פתוח, גם אם נדמה שאף ציפור לא עפה, ושום מכונית לא עוברת, עדיין מתרחשת תנועה עדינה: החיטה שזזה ברוח, העלים של העצים מרשרשים קלות, השמש מרצדת על התבואה, העננים שבשמיים. הכל למעשה נמצא סביבנו בתנועה מתמדת. את התנועה הזאת הצליח ואן גוך לתאר במשיכות מכחול קצרות ומרובות על גבי הקנבס. הריצוד שנוצר מצליח לייצר סוג של תנועה בעיניים, ולהמחיש את התנועה במציאות. למעשה טכניקת הרישום הזו היתה אבן הפינה בתהליך של פירוק הדימוי המוכר, ה- figure, והפיכתו לציור צורני, גאומטרי.

עונת הריבועים

הביקור בבית מונדריאן מתחיל בסרט משגע: ציורים של מונדריאן מוקרנים על מספר מסכים, כמו מרכיבים ציור אחד ענק. התמונות מתחלפות במהירות, מלוות במוזיקה וכובשות אותנו הצופים במחול של צבעים, צורות וקווים, מבוגרים וילדים כאחד. זהו רעיון מבריק של המוזיאון לדבר אלינו את שפת המוזאון, ולספר את כל מה שתיארתי כאן למעלה במילים, באופן אחר. בעצם, להפעיל עלינו את הקסם הזה שקוראים לו: אומנות.

אנו זורמים בתוך מסע בזמן ללא מילים, וחווים את השינויים הגרפיים שעוברים על מונדריאן. כמו ואן גוך, גם הוא ניגש לצייר טבע. אנו מביטים בציוריו, ומאד ברור לנו שאנו מביטים כעת בשדה פרחים צבעוני ושמיים תכולים. והדבר המעניין הוא שאין בציור ולו פרח אחד.

כעשור אחרי, מצייר מונדיראן שדה נוסף, צבעוני ומרהיב לא פחות. גם כאן לא מופיע אפילו פרח אחד. בעשור הזה שחלף בין 2 ציורי השדות הללו, הספיק מונדיראן לנסוע לפריז ולהיחשף לגדולי האמנים המודרניים שפעלו בשדה האומנות דאז (פיקסו, למשל). גם הם ניסו להתמודד עם הרעיון של כיצד להביע, לתאר ולצייר שינויים בזמן ובמרחב, דרך ציור דומם (קוביזם, למשל). מלחמת העולם הראשונה החזירה את מונדריאן הביתה, להולנד. בשנים אלה עסק פחות בציור. מונדריאן חבר לקבוצה של אמנים הולנדים, ויחד בילו ימים רבים בהעלה על הכתב, וניסוח של התאוריות שלהם ל”ציור החדש”. בשנת 1917 הם מחליטים להקים מגזין, בו יפרסמו את המסקנות המהפכניות שלהם, שיהפוך עם השנים לזרם חדש באומנות, הנקרא: De Stijl, ה-סטייל.

צמצום ואיזון

העולם החדש שהמציא כבש את מונדריאן בכל אספקט של חייו. במוזיאון טיילנו בתוך שחזור מדוייק של הסטודיו של מונדריאן בפריז. החלל מינימליסטי: קירות לבנים, והרהיטים ההכרחיים בשביל לחיות. נדמה שמונדריאן השתמש בקירות ביתו כקנבס ענקי לבן ותלת מימדי, עליו צייר ריבועים בצהוב, אדום ואפור. כאילו כך איפשר לעצמו לטייל בתוך הציורים שלו, ולבחון את המושגים החדשים אליהם שאף: איזון דרך צמצום. יש לזכור שבאותה תקופה “הבית” ברחבי העולם התקלף מקישוטים: באנגליה נפטרו מטפטים, והחלו לסייד את הקירות בלבן. גם בהולנד זנחו את המורשת של העיטורים הכחולים מבית היוצר של דלפט Delfts Blauw, שהיו פופולרים במיוחד כאריחים מסביב לאח, או צלחות המקשטות את קירות המטבח. מדהים לגלות איך התאוריה הקיומית הזאת שהתחילה את דרכה לפני כ- 100 שנה, כה רלוונטית לימינו. למשל, תאוריות אקולוגיות בנות זמננו המעודדות צמצום של צריכה על מנת להגיע לאיזון בחיי אדם לצד טבע.

ניכר שמונדריאן העריך את הצמצום בחפצים, כמו גם הצמצום באמצעים בעזרתם צייר. בנוקשות האופיינית לו הוא החליט לצייר רק קווים ישרים, רק על רקע לבן, ובין לבין הוא פיזר ריבועים או מלבנים צבועים רק בכחול, אדום או צהוב. גם כאן נדמה שמדובר בניצנים של עוד רעיון מהפכני, בניסיון הראשון לקודד: הרעיון שעולם שלם מיוצג באמצעות כמה פרמטרים בודדים: היום זה  1/ 0; אז זו היתה זווית של 90 מעלות…

ניו יורק, ניו יורק

שנתיים אחרי הקמת De Stijl, הצטרף אל התנועה Rietveld ההולנדי, שבהמשך תכנן על פי עקרונות התנועה את כסא ריטוולד המפורסם ובית שרודר. ביקור בבית שרודר שבאוטרכט מספק הצצה מעניינת לרעיונות התנועה, כמו טיול בתוך ציור.

באותה תקופה במקביל, הוקמה בגרמניה תנועה המזוהה עם אותם העקרונות, אותה אתם מכירים בשם באוהאוס (Bauhaus). התנועה נוסדה בעידודה של ממשלת גרמניה, שביקשה לעודד בסיום מלחמת העולם הראשונה את אזרחי המדינה המיואשים, ולהעניק להם תחושה של התעוררות, תקווה וחדשנות בתחום החברתי, התרבותי והתעשייתי. על רקע התמודדות ממשלות ברחבי העולם כיום עם משבר הקורונה, מיזם כזה נשמע כמעט אוטופי;  שלא נאמר עתידני: הקמת מוסד אקדמי, שיקנה השכלה ומקצוע בפועל לתלמידיו, תוך דגש על שימוש בטכנולוגיות חדשניות.

באופן אירוני, בשנת 1933 סגרה ממשלת גרמניה את בית הספר, תחת שילטונו של היטלר, בטענה שהוא חותר להיות מהפכני מדי. גם מונדריאן הפך לנרדף על ידי השלטונות הנאצים, ומצא את עצמו במנוסה עד שבשנת 1940 הגיע לניו יורק.

כשמונדריאן הגיע לניו-יורק הוא הרגיש בשמיים! הגריד של מנהטן היה מימוש פיסי של רעיונותיו האומנותיים: רחובות ארוכים מסודרים במאונך לשדרות, מנוקדים בקוביות של בניינים, ובינהן מסתובבות המוניות הצהובות. או אז מקבל סיגנונו האישי שינוי: מתוך המסגרות הנוקשות והגאומטריה הקפדנית, מצליח מונדריאן להפתיע עם קומפוזיציה תוססת, שכמעט מאיימת לפרוץ את מרחב הציור, כזו שמצליחה לעורר בנו שמחה והתרגשות.